"מספרים על ציפי פרימו מחולון...."
"...עכשיו היא מסתובבת, בחולון עובדת, צומת פה וצומת שם..."
מתוך: "ציפי פרימו" של להקת גזוז.
למי שלא הבין, השיר מספר על בחורה בשם ציפי פרימו שבסופו של דבר נעשת זונה.
ובכן, הנה "אגדה שהייתה באמת" שמתקשרת עם השיר החביב הזה:
הקדמה - מרפי מכה שנית:
התחלתי ללמוד נהיגה, ובשיעור הראשון קיבלתי בהשאלה מהמורה החביב ערכת למידה עצמית למבחן התאוריה פלוס פרטי על איפה לעשות טופס ירוק וטופס אגרה.
והנה כיפי שסוכם עם המורה, הגיע השיעור השמיני והזמן לגשת לתאוריה (או להפסיק את השיעורים.. מדיניות שכזו..).
ואז בא מרפי - הסניף ברחובות נסגר עד לסוף אוגוסט! אז מה עושים? נוסעים לחולון!
ניסיון ראשון - השוטר בן זונה:
נתחיל מהסוף - "כל מי שהגיע לעשות תאוריה, שילך הביתה אין יותר היום!". זה מה שקיבלתי לאחר חצי שעה של המתנה במשרד הרישוי המחוזי שבחולון, אליו הגעתי לאחר שעתיים ויותר של נסיעה והמתנה לאוטובוסים וקצת הליכה ברגל. כשנכנסתי למשרד הרישוי בחולון פניתי למודיעין לברר על מבחן התאוריה. "לך לשוטר..." אמר האיש השמן והקריח בטון של אנטיפט (למה נותנים לאנטיפטים להיות פקידי מודיעין?!). אז חיכיתי לשוטר יחד עם עוד כ 20 איש. הבן זונה העביר לו את הזמן, "עוד רגע אני מחלק מספרים, עוד רגע.." כשהרגע המיוחל הגיע השעה הייתה 9:58 שהיא כאמור שתי דקות לפני סגירת ההרשמה לתאוריה. סוכם כי נוכל לקחת מספר למחר, אבל יחתימו לי את האגרה - ויתרתי על התענוג. מעניין מה קרה לאותם אנשים ששילמו אגרה באותו יום ולא נתנו להם להיכנס, השוטר הבן זונה דיבר בגסות ובאנטיפטיות (מאילה פקידים, אבל אנשי חוק?!) ואגב גם הוא היה שמן וקירח.
משם הלכתי לעזריאלי ועשיתי בו כל מה ששווה לעשות בו - לאכול צהרים ולראות סרט, זה בהחלט הוציא אותי מהתסכול.
ניסיון שני - השוטר הוא בן זונה בת זונה.
הגעתי שוב למחרת לאחר התייעצות עם המורה ואבא, הפעם רבע שעה לפני הפתיחה. מסתבר שהמקום היה כבר פתוח אבל נתנו לי ולעוד כמה עשרות אנשים לחכות בחוץ.
היו שני קבוצות - קבוצת ה"אנחנו צריכים לשלם אגרה בדואר" והקבוצה שלי "כבר שילמנו בדואר, תנו להיכנס!". "רק מי ששילם כבר יכול להיכנס!" אמר, האחד והיחיד, השוטר הבן זונה. אותם בעלי מזל נדחקו בין האנשים כדי לפני כולם, למרות שהם עברו אותו גיהינום. השעה 7:30 הגיעה! זמן להיכנס! לא רגע, יש שוטר בן זונה שעוד לא נתן אישור. אז בנתיים אנשים נדחפו.. שליש מהקהל היה בני נוער. שני שליש מהקהל לא נדחפו וחיכו בגוש כמו בני אדם נחמדים, באופן מפתיע אף אחד מהנערים לא דחף (הנוער של היום...) אבל מי כן?! אנשים מבוגרים שיכולים להיות אבא או אמא שלי! ריבים ילדותיים התפתחו ואני חשבתי לעצמי "והנוער בארץ לא מחונך?!". 10 דקות לאחר השעה הרשמית, נתן לנו הבן זונה להיכנס... "איציק! הקפה שלך עוד רגע מתקרר!" אמרה פקידה לבן זונה. נו באמת 10 דקות איחור ולא הספקת לשתות את הקפה שלך?! סוף סוף הוא מחלק מספרים, 15 דקות אחרי השעה הרשמית. קיבלתי את מספר 153, סוג של באסה. נכנסתי לחדר המתנה ונחשפה לפניי הזנות - המספר שקיבלתי מכניס אותי לתור חתימת טפסים, לא כינסה לתאוריה! את המספר ההוא קיבלתי אחרי המתנה של שעתיים וחצי, כשסיימו לחתום לי על הטפסים.
שלוש שעות - עוד בני זונות מתגלות.
בן זונה שני - המאבטח. תפקידו, לקרוא מספרים לפי סדר עולה כדי שאנשים יכנסו לתור לחתימת הטפסים. "להכין מסמכים!", "מספר 42,43,45,46...", אנשים אומללים - קונוטציות שואה, יופי.
ואז הלך המאבטח... והתור נתקע. איש אחד מבוגר וחביב שבא לעשות בחינה על משאית תפס פיקוד והכניס אנשים ממספר 111 עד מספר 146 - במשך חצי שעה!!! המאבטח חזר וקרא למספר 111, "מה אתה דפוק? אנחנו כבר לקראת החמישים!" ענה לו משיהו מהתור. אבל גם הבן זונה הזה אנטיפאת וענה לו ברשעות.
בת זונה שלישית - הפקידה הראשונה. "תביא את את המסמכים כבר..." - ולפתע הבחורה, טובת המראה יש לציין, שהייתה לפני ביקשה לחזור רגע אל הפקידה, להתחנן שתיתן לה להיכנס, כי היא הרי באה מרחוק, במיוחד, וזאת לא אשמתה שהרופא הדביל שלה שכח לשים חותמת אבל חתם בעצמו. הפקידה הייתה כנה: "לא אכפת לי ממך, מי את, מאיפה הגעת, ולמה אין לך את החותמת." היא שאלה איפה נמצא הישוב שב אני גר, הרמתי גבה - אכן זה מקום לא מוכר.. אבל אם זה היה נניח התחלות או כפר ערבי זה היה משנה?! "ליד גדרה" עניתי, היא לא הגיבה בדיבור, אילו הייתה מדברת הייתה אומרת "ואיפה זה גדרה?", רציתי להגיד לפקידה משהו מרושע, אבל פחדתי שהבת זונה לא תכניס אותי.
בת זונה רביעית וחמישית - הפקידות בתוך חדר הבחינה. סוף סוף נכנסתי, שוב אנטיפטיות, נותנים לי טפסים, אני פותר את המבחן, מחזיר אותו שוב צועקים עלי "מסמכים", אבל זהו, רק צריך לחכות לבן זונה האחרון - הבוחן הראשי. כל המבחן הוא הזיז אנשים, דיבר, הסתובב - השמן לבש ורוד, גם בן זונה וגם הומו, יופי. כשהוא קרא בשמי להחזיר לי את הטופס הוא טעה בהגיית שם המשפחה המאוד ישראלי שלי. אבל שתקתי, מי יודע מה תהייה התגובה שלו?
העם הפשוט
במשך כל שעות ההמתה נתקלתי בנציגי כל עם ישראל - בני נוער ומבוגרים, פקאצות וערסים, עובדים זרים וסנובים טחונים. למשך שלוש שעות כולם היו שווים - סופגים אנטיפטיות מעובדי המדינה.
החתלתי לעבור קצת על החומר, אחרי שהבנתי אני יודע אותו כמו שצריך (ושיכולתי בכלל להתחיל ללמוד כשהגעתי ולהגיע לאותו המצב) הסתכלתי על האנשים סביבי. בהתחלה, באופן מאוד לא מפתיע, התמקדתי בבנות הצעירות יותר וטובות המראה יותר - נו נער בן 16 אחרי הכל. לא שניסתי לדמיין אותן בלי בגדים (טוב נו, לא את כולן ולא בזה התמקדתי) יותר חיפשתי את רמת המוכנות שלהן למבחן, ואיך הן מתייחסות למצב. חשבתי לגשת לאחת ולשאול "אז מה? באה לפה הרבה?". בשלב הזה עצרתי את עצמי מלצחוק צחוק גדול ועברתי לבחון את האחרים, מיד אחרי שאחת מהנערות האלה דיברה בבכי מר אל הטלפון הנייד שלה. הסתכלתי על האנשים המבוגרים יותר. רובם נראו לי כמו כאלה עם פחות שנות לימוד משלי. השאר היו עולים חדשים מסתבר. אבל הכי התעמקתי באישה חרישת שישבה לידי (הייתי חלק מהאצולה, אלו שישבו על כיסא אמיתי!), בבעלה, כנראה, שעמד לידה ועדכן אותה עם הידיים מה המספרים שנכנסים ועל התינוק שלה. ילדון חמוד ממש. לפתע הוא נעץ בי עניים ודפק חיוך, שגרם לי לתגובה דומה. אותו תינוק חמוד נמצא עם אמא שמנותקת מהעולם במובן מסוים וככה מתרכזת רק בו חוקר את העולם.. קצת אירוני שהוא טרח לחייך רק כשקלט אותי.
למעשה הוא היחיד שחייך שם באותה עת. הספקתי לקלוט עוד שני אנשים עם חיוך, שני בחורים בני גילי שעזרו לי להפיג את המתח לאחר המבחן. החיוך הגיע כשקיבלו את הטופס רגע אחרי שיצאו מהמקום. הבוחן הומו בן הזונה קרא בשמם נתן להם את הטופס והיה בועט בהם החוצה אם היו מתמהמהים שם עוד רגע. החיוך שלהם נבע מההבנה שלא יצטרכו לחזור לשם שוב. גם אני דפקתי חיוך שכזה. כשהתרחקתי מספיק מבית הזונות הזה שלחתי הודעת טקסט לאבי ולאחותי: "עברתי תאוריה!" או במילים אחרות - עברתי את האנטיפטיות והמערכת הדפוקה של המדינה בהצלחה.
ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את ברוך.
