יום רביעי, פעמיים כי טוב. טוב מאוד!

הגשם הקיש על החלון, הרוח קצת נרגעה ונראה שעוד הפוגה בדרך. ע"פ צג הטלפון הנייד שעל השולחן היה זה יום רביעי, ה30 בניאור 2008 בסביבות השעה 2 בצהריים כשהמכשיר קיבל שיחה נכנסת מהרשומה "אמא".
-"היי! איך הלך הטסט?"
-"דיי טוב, יש לי הרגשה שהפעם זהו."
-"מתי תדע?"
-"עוד שעתיים בערך..."
-"אההה, תגיד דיברת עם החברה להגנת הטבע?"
-"לא."
-"אז תתקשר אליהם עכשיו, הם היו צריכים לחזור אליך כבר!"
שתי שיחות הטלפון הבאות הביאו אותי למצב של אושר שלא ידעתי זמן רב.

"לבני יש סימפטיה לנשים מבוגרת" (מתוך "בחברה להגנת הטבע")

למה שנת שירות בעצם? מה אני צריך את זה?!
ובכן, זה מורכב, צריך להכיר אותי ממש טוב בשביל להבין. אני יכול להגיד לכם כמה שזה חשב לתרום לחברה, ושזה עוזר להתבגר ונותן הכנה נפשית לצבא בגלל שפתאום רחוקים מהבית וכל זה. אבל מה שבאמת חשוב כאן זאת ההזדמנות שניתנת לי לתרום לאחרים ולתת מעצמי. מי שלא תורם ולא נותן מעצמו שלא יצפה לקבל משהו בחיים, ואכן בזמן שנת שירות, בעוד שנותנים ותורמים לחברה, מקבלים המון ניסיון חיים שאין דרך אחרת לרכוש אותה, זה דבר חשוב בעיקר בגיל כזה שאפשר לעצב את האופי שלי עוד קצת לפני שגיל ההתבגרות חולף לו.

בתחילת דצמבר, הוזמנתי למיונים לשנת שירות בחברה להגנת טבע, לאחר ששלחתי להם את השאלון לבקשת מועמדות.
זה היה חמישי בבוקר, יום אחרי השביתה הגדולה של אירגון המורים, מה שהאריך לי את החופש בעוד שלושה ימים.
נסעתי מרכבת מרכז באוטובוס מאורגן למקווה ישראל יחד עם עוד שני בחורים ואיזה 16 בנות, שם התחלקנו ל2 קבוצות והמיונים התחליו. העברתי את קטע ההדרכה על "המועצה לשימור אתרים" שהכנתי מראש, הצגתי את עצמי בעזרת ציור (ותאמינו לי, פיקאסו צייר יותר מדויק ממני), עברנו פעילויות שדרשו להפגין יכולת הדרכה ומנהיגות כאלו ואחרות, מילאתי מפה אילמת של הארץ וסביבתה, ולבסוף נערכה לי שיחה אישית.

היה נחמד מאוד, פגשתי אנשים נחמדים ואיפלו נסעתי עם שתי בנות נחמדות לעזריאלי וישבנו על קפה ומאפה.
אמרו לנו שנקבל תשובות בתחילת ינואר, אבל רק אם לא התקבלנו. תשובות חיוביות נקבל קצת יותר לכיוון אמצע ינואר.
ובכן, אמצע ינואר הגיעה, ואיפה התשובה? התקשרתי לברר. "אהה כן, אתה מהאלה שעוד לא החלטנו לגביהם..." ונתבקשתי לחכות בסבלנות עד ל 28 לינואר, שכן אז יחליטו באופן סופי. שמרתי על קשר על אחת מהבנות מהקפה ומאפה שבעזריאלי, להלן "גברת שנייקל" (והמבין יבין). גברת שנייל אמרה שקיבלה תשובה שלילית ככול הנראה, אבל הצליחה להשיג ראיון נוסף ואני מחזיק לה אצבעות. אבל מה איתי?! ב28 הלך והתקרב, אבל הראש שלי היה טרוד בדבר אחר....

"משקפי השמש דוהים במחלף" (מתוך "מכונית")

רישיון נהיגה הוא הכרטיס לעצמאות והכלי היחיד לחופש התנועה למי שגר במקומות חשוכי תחבורה ציבורית כמוני שרוצים לצאת באמצע שבוע ולא יכולים. דרך לימודי הניהגה הכרתי את הצד הפחות יפה של המדינה שלנו, הצד הבירוקרטי, רודף הבצע וחסר ההתחשבות. למי שרוצה לדעת זה לקח לי כמעט 50 שיעורים ו 3 טסטים. ועכשיו, רק נשאר לספור 3 חודשים לאחור...

טסט, איזה לחץ! לא שנלחצתי מהעובדה שבוחנים אותי. נלחצתי מהעובדה שאם גם הפעם אני לא עובר, הטסט הבא עלול להיות עוד יותר מחודש, מה שגם טסט רביעי כבר עושה רושם לא כ"כ טוב. אנשים נוטים "לסלוח" על שלישי, לפעמים. בעודי מחכה לטסטר באוטו אני נזכר בסוף החופש הגדול, כשכל העונש התחיל ועכשיו סוף סוף זה יכול להגמר.
שעת צהרים, גשם, הכביש רטוב וצריך לנסוע בנסיעה בין עירונית. איזה תנאים דפוקים. אז מסתבר שלא...
הגשם השאיר את ההולכי רגל בבית, הכביש הרטוב גרם לנהגים האחרים להאט את הקצב, ושעת הצהרים החזיקה נהגים אחרים בעבודה. "תזהר מהשלולית..." אמר הטסטר באדישות, זאת הייתה ההערה היחידה שלו. 4 השעות שלאחר מכן נמשכו כמו נצח.


אחרי השיחה עם אמא התקשרתי לחברה להגנת הטבע, הודיעו לי שאכן התקבלתי לשנת שירות וקפצתי מרוב אושר איך שסגרתי את הטלפון. חודשיים של ציפיה השתלמו, הטסט יצא לי לרגע מהראש, פתחתי חלון שיחה עם גברת שנייקל להודיע לה את הבשורות ולדבר איתה על הראיון שיהיה לה בקרוב, אחרי הכל התכנון שלנו מהיום מיונים היה ששנינו נתקבל...
השיחה העבירה לי את השעתיים הנותרות וכשהמורה לנהיגה קרא לי בטלפון "בשעה טובה, יש רישיון!" רגשתי כאילו אלונקה עם 7 שקי חול מלאים שהייתה על גבי למשך חצי שנה, יורדת ממני. עכשיו הדרקון הזקן חייב לי 4 טובורג אדום, נספר לכם בהזדמנות למה....

עוד תקופה קשה עברה לה, ועכשיו רק נשאר להצליח בבחינות כדי להגיע לחג הפסח בשלום. הקול הקטן צדק, מקדום היה לי קצת קשה, אבל לא ויתרתי ועכשיו המצב לא יכול היה להיות טוב יותר.

ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את ברוך.