המלחמה הבאה

"מאיפה באתי? לאן אני הולך? את מי אני משקר?" (איפה הילד, "אמריקה קרובה").
שאלות קשות יש לחמי רודנר הזה. לפחות אלו שאלות קשות מהסוג הטוב, בניגוד לשאלות הקשות שהמורה שלי למתמטיקה נותנת לנו מידי פעם - אין שום דבר טוב בהן כלל. הקטע המעצבן בכל הנוגע לשאלות קשות הוא שמשום מה אנחנו מנסים לענות עליהם רק כדי להוכיח שהן למעשה לא כ"כ קשות כמו שהן נשמעות. אולי זה בגלל הרושם הזה של "היי תראו איזה חכם אני?! עניתי על שאלה קשה בלי בעיה!".

אם אתם שאולים אותי, הדבר הכי נכון לעשות עם שאלות כאלה הוא לנסות למצוא להן את התשובה אבל לשמור אותה לעצמנו. שהרי שאלות טובות וקשות כלום רוצים לפתור לבד, אז למה לגלות לאחרים את התשובה? ואם נתייחס לשאלות הספציפיות הנ"ל, אני לא חושב שאנחנו אמורים לענות עליהם, לא לעומק לפחות. אני חושב שהשאלות הללו נודעו כדי להעביר מסר (אם בא לכם לדעת מה המספר פשוט תקשיבו לשיר, הוא די ברור..). הקטע היפה בכל העסק הזה הוא שמשולש השאלות הזה מתאר את המצב שלי כרגע, בעיקר כי בתקופה האחרונה אני וחברי מתעסקים בהן מהבוקר ועד הלילה. למה? בואו ואספר לכם:

אומרים ש"כול סיום הוא התחלה חדשה". אני לא שלם עם זה. לפי דעתי יותר נכון להגיד "אחרי כל סיום יש התחלה חדשה". זה כבר נשמע יותר הגיוני, אבל זה נשמע פחות ספרותי ככה. בכל אופן, אני עומד בפני כמה וכמה סיומים והתחלות, ככה זה כל שמיניסט בסוף חודש מרץ מרגיש ככה. אני וחברי נמצאים כרגע בשקט שלפני הסערה, עוד שובעיים כבר יגמרו לנו הלימודים הסדירים ותקופה של תיגבורים ומתכונות תתחיל אחריה תקופת הבגרויות ורק באמצע חודש יולי נוכל לנשום לרווחה שכל זה יגמר. עושה רושם שלכולם יש מצב רוח טוב לפני סיום גדול שכזה. לכאורה מצב רוח טוב לא הגיוני במצב שכזה, החודשים הקרובים יהיו מאוד משמעותיים לחיים שלנו, אז למה אנחנו כ"כ רגועים? פשוט מאוד, זה כמו לקרוא ספר שגילו לכם את הסוף שלו. בניגוד לעד לפני חודש, אנחנו כבר החלטנו את רוב ההחלטות החשובות שהיינו צריכים לעשות בעיקר בנושא השירות הצבאי, את רוב החומר לבגרות כבר סיימנו ככה שכל אחד יודע מה מצבו לטוב ולרע, והכי חשוב "החיים האמיתיים" בפתח.. שנים שאנחנו מחכים להם.

בהשוואה לאחרים, סביב העתיד הקרוב שלי אין הרבה ערפל. אני יודע שאתה השנה הבאה אני יעביר בחיפה, בתור מדריך חוגי סיור של החברה להגנת הטבע ועד כה במיונים הצבאיים שלי הולך לי יפה (אני לא אפרט עליהם כאן, נדבר על זה בפעם אחרת...) ובנוסף מסתבר שלמרות ההשקעה הלא כ"כ רבה שלי בלימודים, יש לי את הממוצע הגבוה בכיתה (טוב, הוא בעיקרון לא מזכה אותי אפילו בהצטיינות, אבל תסכימו איתי שהחציון העליון של ה80 זה ממוצע טוב...) כך שאני לא מודאג לגבי התקופה של מאי- יוני- יולי הבאה עלינו לרעה. אז מה נשאר לי כבר לעשות? לראות את "מופע שנות ה70" בVOD ולהתעסק בשאלות של חמי רודנר.

יחד עם כל האופטימיות, יש משהו שאני לא מבין. ע"פ החדשות המצב לא טוב בכלל. טילים נופלים את אזרחים במידנה שלי, הכלכלה העולמית במשבר, האויבים שלנו מאיימים יותר מאי פעם והחברה שלנו מתחלקת לשניים: אלו שאומרים שצריך כבר לעשות משהו ואלה שואמרים שעוד מעט יקרה משהו איום ונורא. למרבה הפלא שתי הקבוצות הללו לא נוגדות אחת את השניה, להפך הן משלימות אחת את השניה. אם נפסיק לריב עם עצמנו לרגע אחנונ מהר מאוד נגיע להבנה הבאה: צריך לעשות משהו כי משהו נורא עומד לקרות. כולם מדברים על מלחמה - או על אחת שתבוא עלינו או אחת שאנונ נביא לאיבנו. למה אף אחד לא מנסה ל"הלחם" כדי שלא תיהיה מלחמה בעשור הבא? למה זה כ"כ קשה למנהיגים שלנו להתעסק קצת בשאלות של חמי רודנר? אני אומר שההנגה של המידנה צריכה לנסות לפתור את השאלות הללו ואת התשובות לשמור לעצמם. אחרי שהם יעשו את זה אני בטוח שהם יבינו שהם הרגע חזרו ממלחמה מיותרת (אני מאשים כאן את השלטון בחטיפת החילים, אם זה לא היה מובן), שהם בדרך למחמה מיותרת נוספת, ושהם משקרים את עצמם ואותנו האזרחים.

בחור שצעיר ממני בשנתיים שאל אותי אתמול איך מגיעים לשרת במחסומים של עזה. כששאלתי בפליאה לע סיבה שהוא רוצה לעשות שירות שכזה, הוא ענה בפשטות משהו שאפשר להבין אותו ככה: "אין שם מספיק שמלאנים שיזכירו לכולם שהמחסומים נועדו לא כדי להרוג ערבים, אלא כדי להגן על ישראלים". זה יפה שבחור צעיר בכיתה י חושב ומתבטא ככה. זאת נראת לי כמו גישה נכונה לשירות קרבי. אם זאת הייתה הגישה המקובלת, אפילו פצפסיטים היו על מדים היום. המקרה הזאת הוא דוגמה למי שמצא תשובות לשאלות שהציג רודנר, ולמקרה שתהיתם, יש עוד רבים כאלה. אז אם אתם מהשלטון, תחפשו מקרים שכאלה, אולי תצליחו ללמוד משו ולהחזיר את החטופים אל ההורים שלהם, ואלי הפעם גם תלמדו איך לדאוג שאויבנו לא יחטפו לנו חיילים (ולהורים בנים) פעם נוספת.

ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את ברוך.

אז למה לי פוליטיקה עכשיו?!

כבר זמן רב שאני טוען, כי טעם החיים קשור באובססיה של בני האדם לפתור את צרותיהם שלהם, וכאר נראה כי צרותיו של אדם נפתרו, ימצא לעצמו חדשות. תראו לי אדם אחד בעולם שלנו שאין לו צרות. זה מצב לא אפשרי שכן הצרה הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם היא שאין כלל צרות להתעסק בהן! מכוון שהאמצעי הנח ביותר לבני האדם לפתור צרות גדולות במיוחד הוא המוות, פותח מנגנון ליצרית צרות לאותם אלו שלא מצליחים למצוא לעצמם צרות איכותיות, או לאלו המכורים הכבדים לצרות צרורות, מנגנון זה נקרא "פוליטיקה".

הרי לא משנה אם בסוף יצאת מהפוליטיקה כאדם טוב או רע, בדרך תמיד יהיו כאלו שלא יהיו מרוצים ממך כפוליטיקאי. ברצוני לדון בשני מקרים שנתקלתי בהם לאחרונה הקשורים בנושא.

במוצ"ש האחרון מצאתי את עצמי, בחור בן 17 עם ותק של 3 ימים, בכיכר רבין שבת"א יחד עם חברי הוותיק, הדרקון הזקן. המטרה שלי מאותו ערב הייתה לצאת מהבית ולבלות קצת. ואילו מטרתו של הדרקון הזקן הייתה אידאולוגית - להפגין נוכחות בעצרת של ארגון המורים העל יסודיים. בתור תלמיד יב שממש לא רוצה ריכוזים בחנוכה, לא כ"כ התלהבתי מהרעיון של למצוא סוף לשביתה בשלב זה, אבל מצד שני אני חייב להסכים שהשביתה הזאת הופכת ארוכה מידי. זה התחיל מאוד פוליטי, המוני מורים, תלמידים וסטודנטים עם שלטים וססמאות מריעים בהתאם לצרוך לעבר הנאומים שהיו בין אומן לאומן שבא להפגין תמיכה בכך שביצע כמה משיריו המוכרים... כיו"ר ארגון המורים עלה לדבר, הבנתי לאט לאט שאני ממש לא מסכים עם הבנאדם. תפסתי ממנו איש טיפש, ולגארי וחסר תאקט (מי עושה דקה דומיה לזכר יצחק רבין באמצע עצרת שכזו? אם הוא ילך לבית ספר ע"ש דוד בן גוריון בשדה בוקר גם שם הוא ידרוש דקה דומיה?!), לאחר הנאום שלו, העצרת התחילה להראות כמו הופעה. צעירים התחילו לקפץ, מבוגרים התחילו להתרחק מהבמה, הנאומים נעשו יותר ויותר חסרי טעם, והיהודים שחתמו את הערב בהחלט הותירו הרגשה של "היי! אני והמורים שלי הלכנו לאותה הופעת רוק!".

היה מאוד נחמד אחרי הכל, אבל זה בהחלט היה אירוע פוליטי שהתפספס. ואם אתם שאלים לדעתי, המורים צריכים להחליף מהר את הנהגת הארגון שלהם אם הם רוצים הטבה בתנאים....

האירוע הבא הוא קצת יותר קרוב אלי. בעוד שבוע יערכו הבחירות לראשות המועצה האזורית בה אני גר. והתבקשי מאבי לתמוך במועמד הנתמך ע"י אחיו (שאין לי ממש קשר איתו אגב). תקופת הבחירות אצלו במועצה היא תקופה משעשעת במיוחד. 4 אנשים מבוגרים מנסים לקנות את דעת הקהל ובדרך הם משמיצים זה את זה, מנפחים עובדות ואבל מעל הכל - עורכים חוגי בית וערבי מפגש. בעבר לקחתי חלק בחוג בית לנוער שהמועד שאפשר להגיד הכי לא נתמך בביתי, הלכתי להבין למה הוא לא הכי נתמך, ובהחלט הבנתי - יש לו אופי פוליטי כמו לבנימין נתניהו (בוא נגיד בעדינות - במשפחה שלי, לא מתים עליו...) ואתמול הלכתי למפגש שערך המועמד שנתבקשתי לתמוך בו במועדן שבכפר שלי. 20 אנשים מבוגרים מאוד ונער אחד יושבים ומקשיבים לראש המועצה הנוכחי, שמנסה להסביר להם למה כדאי שימשיך להיות ראש מועצה, ותוך כדי גורם להם להבין, שבכלל לא כדאי להיות ראש מועצה - זאת חתיכת צרה! ואני חושב לעצמי, הוא לא עשה יותר מידי רע, והוא גם באמת רוצה להיות ראש מועצה אבל הכי חשוב הוא יודע איך זה להיות ראש מועצה. האחרים לא. אז כנראה שלתמוך בו זה יהיה נכון ע"פ ההיגיון הבריא. אחרי 20 דקות שלקחו לי להבין את זה, נשאר לי רק לשבת במשך שעה וארבעים ולראות איך חבורה של מבוגרים מפתחים דיונים על חינוך, סביבה וכלכלה, אבל שוכחים באופן משעשע שמדובר כולה ב1200 ביתי אב שפזורים על 7 ישובים. בחיי שצריך לראות בכדי להאמין...כנראה שלאנשים במושב בהחלט משעמם. אבל חשבתי לעצמי משהו, אם נראה שלא כדאי להיות בראש 7 1200 בתי אב.. למי יש כוח להיות בפוליטיקה המדינית?! רק אנשים שממש מכורים לצרות צרורות מהגיהינום.

ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את ברוך.

ציפי פרימו - הגירסה המדינית

"מספרים על ציפי פרימו מחולון...."

"...עכשיו היא מסתובבת, בחולון עובדת, צומת פה וצומת שם..."

מתוך: "ציפי פרימו" של להקת גזוז.

למי שלא הבין, השיר מספר על בחורה בשם ציפי פרימו שבסופו של דבר נעשת זונה.

ובכן, הנה "אגדה שהייתה באמת" שמתקשרת עם השיר החביב הזה:

הקדמה - מרפי מכה שנית:

התחלתי ללמוד נהיגה, ובשיעור הראשון קיבלתי בהשאלה מהמורה החביב ערכת למידה עצמית למבחן התאוריה פלוס פרטי על איפה לעשות טופס ירוק וטופס אגרה.

והנה כיפי שסוכם עם המורה, הגיע השיעור השמיני והזמן לגשת לתאוריה (או להפסיק את השיעורים.. מדיניות שכזו..).

ואז בא מרפי - הסניף ברחובות נסגר עד לסוף אוגוסט! אז מה עושים? נוסעים לחולון!

ניסיון ראשון - השוטר בן זונה:

נתחיל מהסוף - "כל מי שהגיע לעשות תאוריה, שילך הביתה אין יותר היום!". זה מה שקיבלתי לאחר חצי שעה של המתנה במשרד הרישוי המחוזי שבחולון, אליו הגעתי לאחר שעתיים ויותר של נסיעה והמתנה לאוטובוסים וקצת הליכה ברגל. כשנכנסתי למשרד הרישוי בחולון פניתי למודיעין לברר על מבחן התאוריה. "לך לשוטר..." אמר האיש השמן והקריח בטון של אנטיפט (למה נותנים לאנטיפטים להיות פקידי מודיעין?!). אז חיכיתי לשוטר יחד עם עוד כ 20 איש. הבן זונה העביר לו את הזמן, "עוד רגע אני מחלק מספרים, עוד רגע.." כשהרגע המיוחל הגיע השעה הייתה 9:58 שהיא כאמור שתי דקות לפני סגירת ההרשמה לתאוריה. סוכם כי נוכל לקחת מספר למחר, אבל יחתימו לי את האגרה - ויתרתי על התענוג. מעניין מה קרה לאותם אנשים ששילמו אגרה באותו יום ולא נתנו להם להיכנס, השוטר הבן זונה דיבר בגסות ובאנטיפטיות (מאילה פקידים, אבל אנשי חוק?!) ואגב גם הוא היה שמן וקירח.

משם הלכתי לעזריאלי ועשיתי בו כל מה ששווה לעשות בו - לאכול צהרים ולראות סרט, זה בהחלט הוציא אותי מהתסכול.

ניסיון שני - השוטר הוא בן זונה בת זונה.

הגעתי שוב למחרת לאחר התייעצות עם המורה ואבא, הפעם רבע שעה לפני הפתיחה. מסתבר שהמקום היה כבר פתוח אבל נתנו לי ולעוד כמה עשרות אנשים לחכות בחוץ.

היו שני קבוצות - קבוצת ה"אנחנו צריכים לשלם אגרה בדואר" והקבוצה שלי "כבר שילמנו בדואר, תנו להיכנס!". "רק מי ששילם כבר יכול להיכנס!" אמר, האחד והיחיד, השוטר הבן זונה. אותם בעלי מזל נדחקו בין האנשים כדי לפני כולם, למרות שהם עברו אותו גיהינום. השעה 7:30 הגיעה! זמן להיכנס! לא רגע, יש שוטר בן זונה שעוד לא נתן אישור. אז בנתיים אנשים נדחפו.. שליש מהקהל היה בני נוער. שני שליש מהקהל לא נדחפו וחיכו בגוש כמו בני אדם נחמדים, באופן מפתיע אף אחד מהנערים לא דחף (הנוער של היום...) אבל מי כן?! אנשים מבוגרים שיכולים להיות אבא או אמא שלי! ריבים ילדותיים התפתחו ואני חשבתי לעצמי "והנוער בארץ לא מחונך?!". 10 דקות לאחר השעה הרשמית, נתן לנו הבן זונה להיכנס... "איציק! הקפה שלך עוד רגע מתקרר!" אמרה פקידה לבן זונה. נו באמת 10 דקות איחור ולא הספקת לשתות את הקפה שלך?! סוף סוף הוא מחלק מספרים, 15 דקות אחרי השעה הרשמית. קיבלתי את מספר 153, סוג של באסה. נכנסתי לחדר המתנה ונחשפה לפניי הזנות - המספר שקיבלתי מכניס אותי לתור חתימת טפסים, לא כינסה לתאוריה! את המספר ההוא קיבלתי אחרי המתנה של שעתיים וחצי, כשסיימו לחתום לי על הטפסים.

שלוש שעות - עוד בני זונות מתגלות.

בן זונה שני - המאבטח. תפקידו, לקרוא מספרים לפי סדר עולה כדי שאנשים יכנסו לתור לחתימת הטפסים. "להכין מסמכים!", "מספר 42,43,45,46...", אנשים אומללים - קונוטציות שואה, יופי.

ואז הלך המאבטח... והתור נתקע. איש אחד מבוגר וחביב שבא לעשות בחינה על משאית תפס פיקוד והכניס אנשים ממספר 111 עד מספר 146 - במשך חצי שעה!!! המאבטח חזר וקרא למספר 111, "מה אתה דפוק? אנחנו כבר לקראת החמישים!" ענה לו משיהו מהתור. אבל גם הבן זונה הזה אנטיפאת וענה לו ברשעות.

בת זונה שלישית - הפקידה הראשונה. "תביא את את המסמכים כבר..." - ולפתע הבחורה, טובת המראה יש לציין, שהייתה לפני ביקשה לחזור רגע אל הפקידה, להתחנן שתיתן לה להיכנס, כי היא הרי באה מרחוק, במיוחד, וזאת לא אשמתה שהרופא הדביל שלה שכח לשים חותמת אבל חתם בעצמו. הפקידה הייתה כנה: "לא אכפת לי ממך, מי את, מאיפה הגעת, ולמה אין לך את החותמת." היא שאלה איפה נמצא הישוב שב אני גר, הרמתי גבה - אכן זה מקום לא מוכר.. אבל אם זה היה נניח התחלות או כפר ערבי זה היה משנה?! "ליד גדרה" עניתי, היא לא הגיבה בדיבור, אילו הייתה מדברת הייתה אומרת "ואיפה זה גדרה?", רציתי להגיד לפקידה משהו מרושע, אבל פחדתי שהבת זונה לא תכניס אותי.

בת זונה רביעית וחמישית - הפקידות בתוך חדר הבחינה. סוף סוף נכנסתי, שוב אנטיפטיות, נותנים לי טפסים, אני פותר את המבחן, מחזיר אותו שוב צועקים עלי "מסמכים", אבל זהו, רק צריך לחכות לבן זונה האחרון - הבוחן הראשי. כל המבחן הוא הזיז אנשים, דיבר, הסתובב - השמן לבש ורוד, גם בן זונה וגם הומו, יופי. כשהוא קרא בשמי להחזיר לי את הטופס הוא טעה בהגיית שם המשפחה המאוד ישראלי שלי. אבל שתקתי, מי יודע מה תהייה התגובה שלו?

העם הפשוט

במשך כל שעות ההמתה נתקלתי בנציגי כל עם ישראל - בני נוער ומבוגרים, פקאצות וערסים, עובדים זרים וסנובים טחונים. למשך שלוש שעות כולם היו שווים - סופגים אנטיפטיות מעובדי המדינה.

החתלתי לעבור קצת על החומר, אחרי שהבנתי אני יודע אותו כמו שצריך (ושיכולתי בכלל להתחיל ללמוד כשהגעתי ולהגיע לאותו המצב) הסתכלתי על האנשים סביבי. בהתחלה, באופן מאוד לא מפתיע, התמקדתי בבנות הצעירות יותר וטובות המראה יותר - נו נער בן 16 אחרי הכל. לא שניסתי לדמיין אותן בלי בגדים (טוב נו, לא את כולן ולא בזה התמקדתי) יותר חיפשתי את רמת המוכנות שלהן למבחן, ואיך הן מתייחסות למצב. חשבתי לגשת לאחת ולשאול "אז מה? באה לפה הרבה?". בשלב הזה עצרתי את עצמי מלצחוק צחוק גדול ועברתי לבחון את האחרים, מיד אחרי שאחת מהנערות האלה דיברה בבכי מר אל הטלפון הנייד שלה. הסתכלתי על האנשים המבוגרים יותר. רובם נראו לי כמו כאלה עם פחות שנות לימוד משלי. השאר היו עולים חדשים מסתבר. אבל הכי התעמקתי באישה חרישת שישבה לידי (הייתי חלק מהאצולה, אלו שישבו על כיסא אמיתי!), בבעלה, כנראה, שעמד לידה ועדכן אותה עם הידיים מה המספרים שנכנסים ועל התינוק שלה. ילדון חמוד ממש. לפתע הוא נעץ בי עניים ודפק חיוך, שגרם לי לתגובה דומה. אותו תינוק חמוד נמצא עם אמא שמנותקת מהעולם במובן מסוים וככה מתרכזת רק בו חוקר את העולם.. קצת אירוני שהוא טרח לחייך רק כשקלט אותי.

למעשה הוא היחיד שחייך שם באותה עת. הספקתי לקלוט עוד שני אנשים עם חיוך, שני בחורים בני גילי שעזרו לי להפיג את המתח לאחר המבחן. החיוך הגיע כשקיבלו את הטופס רגע אחרי שיצאו מהמקום. הבוחן הומו בן הזונה קרא בשמם נתן להם את הטופס והיה בועט בהם החוצה אם היו מתמהמהים שם עוד רגע. החיוך שלהם נבע מההבנה שלא יצטרכו לחזור לשם שוב. גם אני דפקתי חיוך שכזה. כשהתרחקתי מספיק מבית הזונות הזה שלחתי הודעת טקסט לאבי ולאחותי: "עברתי תאוריה!" או במילים אחרות - עברתי את האנטיפטיות והמערכת הדפוקה של המדינה בהצלחה.

ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את ברוך.

כלכך פשוט

עוד יום קיצי בגדרה, אני יושב ליד מכונת דפוס קטנה ומפליג לי עם מחשבות על מה אפשר לעשות עם עצמי ועם חברים אחרים ועוצר את מחשבותיי לרגע כדי לוודא שהמכונה מתפקדת יפה. לפתע מנגינת השיר "הגלשן שלי" בנימה אלקטרונית מצמררת במיוחד מפתיעה אותי. רגע לאחר מכן נפל לי האסימון ורצתי לענות לטלפון הנייד שלי. "יש לי הצעה עסקית בשבילך" אמר הדרקון הזקן מצידו השני של הקו. ביקשתי ממנו שיפרט, והוא נענה לבקשתי בחיוב, "היום בערב, הופעה של משינה בחוף ניצנים איתי ועם ווייס, שארגן את הכרטיסים". "נשמע מעולה!" אמרתי בחיוך, "איך מגיעים וחוזרים?" שיחקתי אותה ראש גדול, "אני עוד רגע מסדר את זה עם אבא, ככל הנראה אני מסיע" אמר הדרקון הזקן. "אז איפה העסקה כאן?" תהיתי. שמח ומרוצה סגרתי את הטלפון. מאותו הרגע ועד השעה 7 בערב הבילוי התבטל והתחדש כמה וכמה פעמים – האוטו במוסך, חסר כרטיס, מצאו כרטיס נוסף אבל הסתבכו עם להשתמש בו, אבל בסופו של דבר בשעה 7 וחצי בערב העניין היה סגור.

יחד עם הבעיות שצצו בארגון, הכול הלך חלק לשם שינוי. אבל לא נשארנו אופטימיים וחיכינו בסבלנות שמרפי יכה. כבר הגיע השעה חמש דקות לעשר בלילה, ובאותו הזמן הגיע הדרקון הזקן יחד עם וייס. והינה מרפי הכה – פקקי תנועה איומים בצומת אשדוד, שכידוע בדרך שלנו אל ניצים. כשהגענו לצומת אשדוד אכן גילינו עומס, שניגמר תוך חמש דקות. כשהדרקון הזקן החנה את האוטו שמתי לב שהגענו חמש דקות יותר מהר מהצפוי. מפרי כנראה בנופש. הלכנו לקחת את הצמידים, ואיזה באסה שוב הצמידים ורודים – זה היה המינוס היחיד באותו הערב. נכסנו אל מתחם הכפר ולא עברו 10 דקות ואבנר חודורוב התחיל את הסולו שלו על הקלידים שאנחנו כבר בתוך הקהל.

אפילו הקהל היה מאורגן. אשכרה סיכמנו עם אנשים איך נעמוד כדי שכולם יוכלו ליהנות מהמופע. היו כאלה שעמדו על כיסאות, התנחמתי בעובדה שאני עדיין יותר גבוה מהם. ניצלנו פוגיים, מסודרים להפליא אגב, כדי להתקדם וכשהגענו על הגדר מצאנו סוף סוף את שאר חברי יפא (למי שלא יודע, זהו קיצור לשם חבורתנו – יוצאים מרכז רון והגימנסיה הריאלית בראשל"צ) שהגיעו להופעה.

ההופעה הייתה טובה. שירים ידועים כמו "משהו קטן וטוב" וידועים נשכחים כמו "גברת שרה השכנה". היה אפילו סולו גיטרה ושירה של מייקל בנסון ב"בן המלך". היה גם בועז בנאי, גרסה טובה של יובל בנאי מבחינה חיצונית וגרסה טובה של זמר, שביצע שיר אחד שלו ואת "אהובתי". היו גם כמה שירים מפתיעים, כאלה שלא הכירו ואת "בטי בטי בם" שהיה ממש לא קשור אבל נחמד בכל זאת.

ולמה אני מספר לכם את כל זה? קודם כל הסיפור הזה זאת הוכחה חיה לכך שאפשר לצאת לבילוי איכותי בלי הרבה מאמץ. ויש עוד משהו, משהו רע עובר על הרוק הישראלי. אפשר לראות את זה כאשר הצבע השחור בהופעה כבר לא שולט שם, הקהל איבד את רצונו לקפץ והאומנים מכניסים יותר מידי שירים רגועים לפלייליסט ומפחיתים בביצוע של שירים טובים, במקרה של משינה – איפה היו "מכונית", "אנה", "הבלדה לסוכן הכפול" שלא נשמע כבר זמן רב, "שלח לי מלאך" ורבים אחרים?

כי אחרי הכול, משינה אומנם היו טובים ונתנו בראש, אבל משינה לא טובים, הם מעולים! ההופעה ביום רביעי האחרון יכלה להיות הרבה יותר טובה. אבל אין מה להאשים אותם, כי מה שמשינה הייתה עושה בשנות התשעים, זה לא מה שרוב הקהל בארץ אוהבים היום. ובעידן הכוכב נולד ורגאיי עם אומן רוק רוצה להצליח בגדול הוא חייב להיפתח אל הקהל הזה.

לסיכום, הרוק הישראלי הוא טוב, אבל לא יודעים להעריך את זה מספיק וזה רק עושה לו רע. לארגן יציאות זה קל, כל עוד יש רישיון נהיגה מעורב בעסק וכמו כן קצת כסף בכיס.

ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את ברוך

:לנפגעי המין היפה באשר הם

כמה כבר אפשר לדבר על זה? על כמה שהבנים משחקים אותה לא רגישים ויש להם רק מין בראש ושהבנות קשות להשגה ולא חושבות על מין.
איך אתם מסבירים את המי יודע כמה שיחות האלה שהיו לי עם חברים שהנושא הוא כמובן, איך נתתי להיא להשפיע עלי ככה ושבהפסקות בבצפר אני רוצה קבוצות קבוצות של בנות מסתכלות על העוברים ושבים ואומרות "אוף למה בבצפר למדעי הטכנולוגיה אין נוף יפה?" למי שלא הבין הכוונה היא לנוף שזוף חסון עם ריבועים בבטן.

כל בני העשרה באשר הם, למה אנחנו עושים את זה? אני כבר הבנתי ממזן שאהבה זה לא לגיל 16 ואם לא מחפשים אהבה ולא "מצליח" לנו עם מישהי למה יש כאלו שנותנים לעצמם להיות מופשעים מזה?! ומישהו מוכן להסביר לי למה רוב החומרים בבלוגים של כולם קשורים לזה אם מוציאים את דיברי הזבל האמיתי של מה אכלתי בצהריים וכדומה.
(יש כאלו שאפילו פתוחו בלוג מאותם סיבות)

שורה תחתונה
נתפסתם על מישהי ולא הולך לכם, אל תשתגעו כי הזדמנויות יש כל הזמן ואם אתם נעולים על אחת לא תראו את האחרות

ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את ברוך

אנשים רעים ואחד טוב בתוך קופסה

אני בטוח שכולכם שמעתם פעם את המושג "בדיוק בזמן" בהקשר לגוף הציבורי "רכבת שיראל" ואני בטוח שרובכם יודעים שבמציאות הלו"ז של הרכבת הוא מעט גמיש (ואם לא אז כדאי שתתעוררו!). אבל בעוד ש"רכבת ישראל" מצטיירת כמכונה משומנת היטב, צר לי לפוצץ לכם את הבועה
אני לוקח את הרכבת כ-ל בוקר לבצפר, והיא מאחרת לתחנת מוצא שלי בכ3 דקות בממוצע ולתחנה הסופית שלי בכ10 דקות בממוצע (שהרי ימי ראשון וחמישי הם ימי עומס כי כל צה"ל ו"שירות - משתמטים ברובם - לאומי" זזים מהבסיס אל ביתם החם והאהוב. אבל אנחנו ישראלים, ואי עמידה בלו"ז זה בדם שלנו... אבל גם לדחוס אנשים לתוך הקרונות ככה שמבקשים מהנוסעים על הרציף בת"א לחכות לרכבת הבאה כי אין להם מקום? שמעו, אחרי פולין זה עושה קנוטציות רעות במיוחד... עכשיו אחרי שהצתופפנו לנו ברכבת, במידה ואנחנו נוסעים ברכבת 5 פעמים בשבוע, יש סיכוי של 1 לחמש ובענות מעבר אפילו יותר, שמערכת האיתות תתקלקל והרכבת תעצור בין שתי תחנות ככה סתם, הדבר גורם ל"מפגשי רכבות" וזה עוד עיכוב - עכשיו לכו תסבירו את זה למורה, בוס או למי שלא מחכה לכם כל בוקר/ ערב.
יש אנשים רעים שמנצלים את העובדה שמי שנוסע ברכבת כנראה יציב כלכלית, זה לא סוד שהרכבת מעט יקרה יותר מאוטובוס, ומבצעים התרמות מעצבנות בשביל האמא החולה שלהם או "פינגויינים" שמבקשים ממך להניח תפילין - ככה שאתה תקוע בתוך קופסה עם אנשים שאין לך כח אליהם ואין לך לאן לברוח.
לאיש אחד זה נמאס, אז הוא הכין במחשב שלו מכתב הפונה לרכבת ישראל לפתור בדחיפות את בעיית הצפיפות ברכבת, אבל למה שהשמנים בהנהלת הרכבת יקשיבו לו? אז הוא החליט לעבור בזמן הנסיעה שלו לעבודה, כנראה, בין האנשים השונים ולהחטים אותם על המכתב - הוא לא ידגיש כי איכות חייו או של מישהו אחר תשתפר, הוא לא אמר שזה ישמח את אלוהים והוא בטח לא מנסה לשכנע, כל מה שהוא עושה זה עובר ספספל ספסל (או איש איש אם הגורל רצה ואין כבר מקומות ישיבה) ופונה בשקט ובשיא הנחמדות מסביר כי נמאס לו מהצפיפות ושהוא אוסף חתימות כדאי לשנות משהו, ואם מישהו מתעניין הוא עונה בסבלנות על השאלות "על מה אני בעצם חותם?" "אתה חושב שזה יצליח?" ו"אתה לא חושב שזה מיותר?" והכי חושב - מהרגע שאומרים לו "לא" הוא מודה על ההקשבה וממשיך הלאה.
כמובן שצרפתי את החתימה שלי.
איך שאנחנו מגיעים לת"א מרכז הוא יורד ובטח ממשיך באיסוף חתימותיו כשהוא חזור הביתה.
ואני שואל "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הוא" האיש הפשוט שהחליט לעשות מעשה, שגם אני חשבתי לא פעם לעשות.. אבל מי יקשיב לילד בן 16?! אין לי מושג, אבל בפעם הבאה שאני פוגש אותו אני מרגיש חייב להפגין תמיכה במה שהוא עושה - כי לי לא היה את הכח לעשות את זה.

דרך אגב, אם אתם שאולים אותי - רכבת ישראל לא מוסיפה עוד קרונות כי יחסית הזמן שבו יש צפיפות אדירה ברכבת הוא אפסי לעומת הזמן שאין, ככה שכשעושים ממוצע נראה שכמות הרכבות ומס' הנוסעים שכל רכבת יכולה להסיע מספיק ביותר.
אבל אני בטוח שרכבת ישראל יודעים שהם דוחסים נוסעים לרכבות, אז למה הם לא עושים כלום?
יש לכם מושג כמה עולה קרון רכבת?
יש לכם מושג כמה דלק רכבת צורכת?
אתם באמת חושבים שהמנהלים ברכבת ישראל יותרו על הפלזמה במטבח ובחדר שינה שלהם כדי שבכמה שעות בודדות שבשובע ללקוחות שלהם יהיה יותר נוח?!
תחשבו על זה...

ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את ברוך.