יש כאן אווירה של סוף
קבלו קטע מוזר: בעוד חודש וחצי מהיום אני מסיים עם 2 מהמסגרות המשמעויות ביותר שהיו לי - בית הספר והתנועה.
ב7 ליולי הבגרות האחרונה ושבועיים אחר כך אני חוזר ממחנה הקיץ, שסוגר לי את 9 השנים בתנועה.
אבל מה זה משנה, העיקשר שיש פסנתר. ואם אין פסנתר אז שיביאו.
לפי ההשקפה הזאת (למי שלא מכיר, מערכון של כוורת) תמיד יהיה לי עם מה להתעסק. ואכן זמן קצר לאחר מחנה הקיץ יביאו לי פסנתר אחר לנגן עליו, בצורת שנת שירות בחברה להגנת הטבע. אבל לפסנתר הזה יש מחיר, והוא לא זול...
תראו לעצמכם את המצב הבא:
אתם מבלים 4 שנים במסגרת מסוימת, נניח בצפר תיכון, ואתם מגלים את המסגרת הזו מאוד מתאימה לכם ואתם יוצרים בה קשריים חברתיים רבים. והינה יום בהיר אחד אתם קולטים שאת כל האנשים האלה אתם לא תראו יותר בשנה הקרובה, ומנגד אתם פוגשים 4 אנשים זרים שהם יהיו מרכז חייכם לשנה הקרובה.
היום לא הצלחתי להגיע ליומולדת משולשת של חברים מהשכבה. כולם יהיו שם ואני לא. ובעוד חודשיים כבר לא תהיה לי ההזדמנות לפגוש אותם.
אז מה עושים?
מתחילים להפרד כבר עכשיו. עשיתי כמה ברורים ומסתבר ששני חברי הטובים, הפרסי והרוסי, מתכוונים לעשות עתודה בטכניון. אם זה יצליח להם אז אנחנו עוד נקרע את חיפה בלילות, שהרי שם אני אתגורר. אז מהם לא צריך להפרד בנתיים.
והאחרים? אז יש את לג בעומר, יש את שבועות ויש כמה ימים בפוניים בין הבגרויות, המחנה והקרוס בחודש יולי...
כל הימים האלו יקדשו למעיין פרידה ענקית.
ומה עם אותם 4 אנשים זרים שעומדים להכנס לחיי (וביתי העתידי)? טוב, לזה החברה דואגת. מחר אני יוצא לסמינר של יומיים ככה עם אותם 4 אנשים, ובטח ניפגש שוב עד לקרוס, שאגב נועד לגבש את הקומונה הקטנה שלנו.
נסכם:
חתיכת סוף נראה באופק, והוא דיי מבאס. אבל אני מתכונן לבואו, וכשהוא יגיע, אני כבר אהיה מוכן. בנוסף אני עומד בפני חוויה אדירה, במקום אדיר עם אנשים שעשו רושם טוב למדי עד עכשיו. אז כן, אני עדיין שמח, אבל גם קצת מבואס. זה הכל...
ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את ברוך.
